המחר יהיה טוב כמו היום

//המחר יהיה טוב כמו היום
המחר יהיה טוב כמו היום 2015-07-03T15:48:02+00:00

המחר יהיה טוב כמו היום.

ההתמודדות עם סרטן הערמונית הפכה אותי למודע יותר להיבטים רבים של החיים, אליהם לא הייתי מודע קודם לכן. במהלך הקרב בן שבע השנים אותו אני מנהל, התרכזתי בכוחות החדשים שנמצאו בתוכי ולמדתי לקבל את העובדה שיש לי גם חולשות.

אני משווה את אבחון מחלת הסרטן לבעיטה בבטן. לשמוע את המשפט “נמצאו תאים סרטניים בביופסיה שלך” היה רע לכשעצמו. גרוע מכך היה ללמוד על תופעות הלוואי האפשריות של הטיפולים השונים. הפחד למות מסרטן נמהל באפשרות הפיכתי לאימפוטנט  ו/או לא שולט בסוגרים בשארית חיי והמחשבה על כך דכאה אותי.

למזלי, למדתי מהר מאוד שברוב המקרים סרטן הערמונית מתפתח באופן איטי ואין צורך להתחייב מיידית לטיפול מסוג מסוים. המדד הקביל להתקדמות סרטן הערמונית ידוע כמבחן

ה PSA.  הצורך שלי להישאר בעל כוח גברא ושולט בסוגרים הביא לכך שבחרתי סוג טיפול שנוי במחלוקת במידה מסוימת – טיפול הידוע בכינוי ציפייה דרוכה (WATCHFUL WAITING). שיניתי את הרגלי האכילה שלי. הפכתי לצמחוני. עבור אדם שהיה רגיל לאכול כמויות גדולות של בשר אדום, מוצרי חלב ומזונות “לא בריאים” אחרים היה זה מהפך שלם. התחלתי לקחת ויטמינים ותוספי מזון. תוך שלושה חודשים של אורח החיים החדש הזה הורדתי משקל וה PSA שלי ירד ב 30%. הייתי מאושר ממה שעשיתי עבור עצמי. דבקתי באורח החיים הזה ורמת ה PSA שלי לא עלתה. ואז, לאחר שלוש שנים וחצי  ה- PSA החל לטפס.

בשלב זה נישואיי הגיעו למשבר והייתי מובטל. רמת ה PSA  הוכפלה תוך חודש, ידעתי שהגיע הזמן לנקוט פעולה החלטית כנגד הסרטן. הערמונית הייתה רחבה מדי עבור ניתוח והיא הייתה חייבת להתכווץ. זריקות הורמונים יכלו להביא לכך, אך הזריקות הללו השפיעו על איכות חיי. איבדתי את הליבידו שלי וחוויתי שינויי מצב-רוח ודיכאון. במשך שישה חודשים גלי חום מנעו ממני שנת לילה שלמה. השפעת לוואי אחרת הייתה עייפות. הפכתי להיות פעיל מאוד באינטרנט והצטרפתי לקבוצות תמיכה וקבוצות דיון (צ’אט) שונות, שעוסקות בסרטן הערמונית.

בסוף פברואר 2001, נותחתי. הניתוח לא גרם לי כל בעיה ונאמר לי שהוא עבר בהצלחה. דאגתי העיקרית הייתה האם אוכל לשלוט בשלפוחית השתן שלי אחרי שהקטטר הורחק והאם העצבים השולטים בזיקפה לא נפגעו. מספר שבועות לאחר מכן כבר שלטתי בשלפוחית השתן שלי ומיד לאחר מכן היו מספר עדיות לכך שעם הזמן לא אהיה אימפוטנט.

שלושה חודשים לאחר הניתוח עברתי בדיקת PSA. התוצאות היו סבירות אך לא נפלאות. בארה”ב הניתוח שלי היה מוגדר ככישלון וקרוב לוודאי שהייתי מקבל המלצה לטיפול נוסף. אך האורולוג שלי הבטיח לי ש”אין מה לדאוג”. היה לי קל יותר לדבוק בדעתו של האורולוג מאשר לפעול בעקבות תחושת הבטן שלי ולהתחיל טיפול משקם. עוד שלושה חודשים חלפו ורמת ה PSA שלי הוכפלה. ידעתי שאני מתמודד עם סרטן אגרסיבי.

בשלב זה נישואיי הגיעו למשבר עמוק ואשתי (מזה 36 שנים) ואני התחלנו בהליכי היפרדות. הייתי מלא פחדים לגבי עתידי הכלכלי ולגבי סיכויי לשרוד את הסרטן המתפשט. פחדי העיקריים היו: האם אצליח להתקיים כלכלית? האם הטיפול בו בחרתי  יוכל להשאיר את הסרטן תחת בקרה? כיצד אוכל לצאת עם נשים כשאני חסר פרוטה ובעל בעיות זיקפה? ידעתי שאחת מהאפשרויות הטובות ביותר הייתה טיפול הקרנתי.  אך לבית החולים, בו עמדתי לקבל את הטיפול, לא היה שם טוב במונחים של איכות חיים. שללתי את האפשרות הזו כמו גם את זריקת ההורמון. וכך נשארתי עם סוג טיפול חדש יחסית, העושה שימוש בסוג מתון יותר של הורמון. הטיפול הזה היה, כאמור, חדש ולא כל כך מומלץ אך הייתה לי תחושה שאין לי מה להפסיד.

אני חייב לציין שלאחר הפרידה מאשתי כל “חברי” משכבר הימים ניתקו קשר. בני הרחיק את עצמו ממני: אולי בגלל הישנות הסרטן. שני ילדי האחרים גרים בחו”ל. הייתי לבד. שקעתי אל תוך ביצה של פחדים ועצבות. גמלה בי ההחלטה לשים קץ לחיי. ואז כשהדלקתי את המחשב מתוך כוונה שתהיה זו הפעם האחרונה מצאתי e-mail מבתי הצעירה, האומרת לי כמה היא אוהבת אותי ועד כמה אני חשוב לה. אני חושב שבכיתי במשך שעות. זה היה הרגע בו החלטתי לחיות ולהפיק את המרב מכל דקה. תמיד ידעתי שקיימת האפשרות לראות את חצי הכוס הריקה אך אני החלטתי להתרכז בחצי המלא. זו הייתה ההחלטה החשובה ביותר שעשיתי מזה זמן רב.

השקעתי את מלוא מרצי בהקמת קבוצת תמיכה ללוקים בסרטן הערמונית וב’קו חם’ עבור האגודה הישראלית למלחמה בסרטן. דיברתי עם חולים חדשים שאובחנו במחלה ועם נשותיהם ומעבר לתקווה שהשיחות הללו נתנו להם לגבי העתיד, הן נתנו לי תחושה של עשייה חיובית. גיליתי שהפסקתי לבקר אנשים ובמקום זאת התחלתי להבחין ביופי, אותו לא ראיתי קודם. היה זה כאילו מישהו הניף מקל קסמים. ה PSA שלי ירד לרמה נמוכה מאוד ורכשתי חברים חדשים. התבקשתי לדבר על סרטן הערמונית. פגשתי אישה, אותה הכרתי לפני יותר מ 40 שנה ופיתחנו יחד קשר מהנקודה בה הפסקנו לפני זמן רב כל כך. בני חידש את הקשר עמי. קשרי עם אשתי לשעבר טובים.

שנה לאחר שהחלטתי לדבוק בחיים ולהפיק את המרב מכל דקה חולפת, הפסקתי לקחת תרופות. ידעתי שהסרטן עדיין שם, אך אני יכול לשלוט בו. עברתי לצפון הארץ וחוויתי את אחת התקופות הטובות ביותר בחיי.

הפכתי לנושא הדגל בעידוד כוחה של החשיבה החיובית והחיים ללא מתח. מלבד הסרטן נתקלתי במוות מספר פעמים בעבר, כך שמדוע עלי לדאוג כעת? שרדתי למרות שהייתי חסר פרוטה ובודד לגמרי ללא כל תמיכה. במבט לאחור על שבע שנות המאבק שלי בסרטן, אני יכול להיזכר בפעמים בהן האויב האיום הזה היה עם היד על העליונה. ניתן לצייר את זה על גרף בדיקות ה PSA שלי. בכל פעם שהPSA עלה היה זה בזמן בו הייתי נתון במתח. אני יודע שכאשר אני תחת מתח או פחד גופי נעשה מתוח, אני חש את הכאבים והמיחושים בכל חלקי גופי. לפני 42 שנים נפצעתי בגבי בעקבות צניחה וסבלתי מכאבים עד ששיניתי את נקודת מבטי על החיים. היום אני יודע שלא מספיק לחשוב חיובי, צריך גם לפעול בצורה חיובית. אני מאמין באמת שבכל מצב, ולא משנה עד כמה קודר הוא יהיה, תמיד ישנה קרן אור. מדוע לא להתרכז בקרן האור ולהתעלם מהחשכה?

סיבה נוספת למתח היא הדאגה לגבי העבר. אפשר ללמוד מהעבר, אך לא ניתן לחזור עליו בשנית ולא משנה עד כמה נתאמץ. אנו יכולים לנסות לתכנן תכניות לעתיד, אך כמה אנו יכולים באמת לשלוט על מה שצפוי לקרות? לפני כמה שנים לא יכולתי בכלל לדמיין חיים ללא אשתי, כעת אני יכול. בעלה של בתי הצעירה נדרס על ידי נהג שיכור פחות מחודשיים לאחר חתונתם וכל תכניותיהם וחלומותיהם נותרו בהמתנה. יהיו שישאלו: כיצד ניתן לחיות מבלי לחשוב על המחר? אני כן חושב על המחר, אך אינני הופך זאת לגורם עיקרי בחיי ההיום שלי.

אני בקשר עם מאות, ואפילו אלפי, אנשים מכל רחבי העולם שנפגעו מסרטן הערמונית. דוגמה אחת היא אדם שחי בדרום אפריקה. הוא אובחן ב 1995 והגיע להחלטה להילחם בסרטן באמצעות שינוי סגנון החיים, הרגלי האכילה, לקיחת ויטמינים ותוספי מזון. שינוי אורח החיים שלו כלל יוגה, מדיטציה והתעמלות. הוא היה מעורב בהקמת קבוצות תמיכה והוא מנהל גם אתר אינטרנט שעוסק בסרטן הערמונית. היום אין שום סימן למחלה בגופו.

הדוגמא השניה היא של פטר, שחי באנגליה. הוא אובחן לפני חמש שנים בסרטן ערמונית במצב מתקדם מאוד. האבחנה ניחתה עליו זמן קצר אחרי שאשתו נמצאה כלוקה בסקלרוזיס מתקדם.  נאמר לו להתחיל לדאוג לעסקיו מאחר ולא נשאר לו הרבה לחיות. ארבע שנים לאחר מכן אדם זה השתתף במרתון של לונדון! הוא אמר לי שהוא חי בשביל הכאן והעכשיו והוא מוצא משהו טוב בכל מצב. הוא מקדיש 20 דקות בכל יום למדיטציה ו 20 דקות נוספות להמחשת הויטמינים, המדיטציות והאוכל הבריא התוקפים את תאי הסרטן. פטר אמר לי שכולנו נמות יום אחד אז מדוע לא להפיק את המרב מכל יום שעובר. הוא מתכוון להמשיך לחיות עוד שנים רבות ואני בטוח שכך יהיה.

אני מעדיף להשתמש במונח “לוחם” בסרטן ולא ב”קורבן” סרטן. לוחם לוקח את המאבק אל האויב. הוא מתכנן את מהלכיו כדי לשפר את מצבו. הוא מחפש תמיד כלי נשק חדשים, אך בו זמנית הם חייבים להיות מציאותיים ומתאימים עבורו. הוא לא יכול להרשות לעצמו לערוך ניסויים ברעיונות לוחמה חדשים אלא אם כן הם משרתים את צרכיו. לוחם יודע שהוא חייב לשמור על האנרגיות שלו ולהיות חיובי לגבי התוצאות. אני מזהה לוחם כאדם שיודע כיצד לצאת וליהנות עד כמה שניתן.

הרעיון המקורי לכותרת עבור המאמר הזה הייתה “הלוואי שהמחר יהיה טוב כמו היום” ואז בלטה המילה “הלוואי” כמילה לא חיובית ומשום כך שונתה הכותרת ל מחר יהיה טוב כמו היום.

אני מקווה שאלו שיקראו את המאמר ימצאו בו איזושהי קרן אור שתוכל להכניס קצת שמחה לחייהם ולשפר את איכותם.