אני והקטטר שלי

//אני והקטטר שלי
אני והקטטר שלי 2015-07-03T16:05:59+00:00

אני והקטטר שלי.

עבורי, סרטן הערמונית העלה פחדים ודאגות רבות לגבי העתיד, מלבד ההשלכות האפשריות של המחלה והמוות שלי. ככל שחשפתי את עצמי לכמות המידע העצומה באינטרנט, גיליתי שפחדי העיקריים התרכזו באפשרות האימפוטנציה וחוסר השליטה בסוגרים. אימפוטנציה נגרמת מניתוק העצבים האחראים על היכולת להגיע לזקפה, בעוד שחוסר שליטה בסוגרים נובע מהסרת אחד משני הסוגרים במהלך ניתוח כמו גם כתוצאה מפעולות החיתוך והתפירה. כיום, ניתוח לשיקום עצבים הינו שכיח למדי אך עדיין אדם יכול לעבור תקופה של שנה ויותר עד שיחזור לאונו. ישנם כמה אמצעים להשגת זקפה, כולל הויאגרה. שליטה על שלפוחית השתן היא כבר סיפור מסוג אחר. במהלך הניתוח מותקן קטטר והוא נותר במקומו לתקופה של שלושה שבועות, עד שהסוגר הנותר ילמד להתמודד עם המצב החדש.

חמישה חודשים לפני הניתוח לכריתת בלוטת הערמונית, עברתי טיפול הורמונלי שנועד לצמצם את הבלוטה. אחת מתופעות הלוואי של הטיפול הזה הייתה אובדן הליבידו שלי. עד לאותו רגע היה המין מרכיב חשוב מאוד בחיי, אך במהלך הטיפול בהורמונים גיליתי שחיים נעדרי מין יכולים להיות לא רעים. יחסי עם מירנה, אשתי, הגיעו לשיאם והיו הטובים ביותר מזה 36 שנות נישואין סוערות.

המטרה הראשונה שלי הייתה לעבור את הניתוח בשלום, בלי יותר מדי כאב, ולשרוד את שלושת השבועות עם הקטטר. המילה “לשרוד” נשמעת אולי חזקה מדי, אך עצם המחשבה על צינור פלסטיק מחובר אל הפין הייתה מחרידה לא פחות מהפחד שלי מפני אי שליטה על שלפוחית השתן ותלות מוחלטת בחיתולים לשארית חיי.

ההתנסות הראשונה שלי עם קטטר הייתה בתחילת שנות התשעים, לאחר ניתוח שבר. כמה שעות לאחר הניתוח התלוננתי באוזני האחות על כאבים מחוסר יכולת להטיל את מימי. כמעט וטיפסתי על הקירות מרוב כאבים המנתח, שביקר באופן בלתי צפוי במחלקה, העיף בי מבט אחד וצעק מיד שיביאו מורפיום וקטטר. את מה שהתרחש אחר כך אני זוכר כאחד מהרגעים הנעימים ביותר שחוויתי אי פעם. עד היום אינני בטוח ממה נהניתי יותר – המורפיום או העובדה שהקקטר אפשר לי לרוקן את השלפוחית. גם אחרי 10 שנים אני יכול עדיין לשחזר את תחושת ההקלה. מצד אחד, אני יכול להבין כיצד בני אדם מתמכרים למורפיום. מצד שני, חוויה זו גרמה לכך שהמפגש הראשון שלי עם הקטטר היה חיובי, למרות שהוא הוצמד אלי במשך 12 שעות שאת רובן העברתי בשינה.

המפגש השני – ואני מקווה שגם האחרון – עם הקטטר היה בפברואר 2001, אחרי ניתוח רדיקלי להסרת הערמונית. ההכנה לניתוח ארכה כמעט 4 שנים. כאשר אובחנתי לראשונה כחולה בסרטן הערמונית, לא הייתי מרוצה מהאורולוג שטיפל בי. הוא אמר לי שיהיה עלי לעבור ניתוח באופן מידי. אומדנים סטטיסטיים שהוא הציג לי הראו שיש לי סיכוי של 10% לשקם את האונות שלי וסיכוי של 90% לשלוט על שלפוחית השתן שלי שוב. הממצאים הללו הפחידו אותי. ויתרה מזאת, ככל שקראתי יותר על סרטן הערמונית ושוחחתי על כך עם אנשים אחרים מהתחום הרפואי, הבנתי שמצב סרטן הערמונית שלי הוא בדרגה נמוכה מאוד. כמו כן גיליתי שבמדינות רבות, יציעו לחולה במקרים מסוג זה תכנית של “נחכה ונראה”. העדפתי את  התכנית הזו. בנוסף, פניתי אל הרפואה האלטרנטיבית, שיניתי את הרגלי האכילה שלי, הורדתי הרבה ממשקלי וחשתי אנרגטי יותר ולמעשה טוב יותר ממה שחשתי אי פעם במהלך 10 השנים האחרונות.

במהלך שלוש השנים הבאות השתדלתי לדבוק באורח החיים החדש שאימצתי לעצמי. קראתי כמעט כל דבר שפורסם על סרטן הערמונית. במאי 2000 גילתה בדיקה רפואית שרמת ה PSA שלי הוכפלה (הבדיקה לאיתור נוגדנים ספציפיים לערמונית – Prostate specific angigen – PSA – היא הבדיקה שקובעת אם יש בעיות כלשהן, הקשורות לבלוטת הערמונית, כולל סרטן). ממצא הבדיקה שלי הראה שמשהו לא תקין בערמונית. לא יכולתי להאמין! במשך שלוש שנים רמת ה PSA הייתה יציבה, ואפילו ירדה! ועכשיו, היא הוכפלה! עשיתי בדיקה נוספת, אשר למרבה הצער אישרה את העובדה שה – PSA אכן הוכפל. לא נותרה לי ברירה אלא לחזור אל שיטות הרפואה הסטנדרטיות ולטפל בסרטן. מצאתי אורולוג, איתו יכולתי לתקשר, עברתי מערך של בדיקות ושוחחתי עם הרופא על מגוון הטיפולים האפשריים. לבסוף בחרתי באפשרות הניתוח.

מוקדם בבוקרו של 26 בפברואר 2001, אושפזתי במחלקה האורולוגית. הדבר הראשון בו הבחנתי היה השקיות אותם נשאו איתם החולים. שקיות אלו היו מחוברות אל הפין והיו ידועות כקטטר. האם גם אני אהיה כה נינוח עם השקית שלי? שמתי לב שלא הייתה דרך “סטנדרטית” אחת לנשיאת המתקן. היו שנשאו את השקית בידיהם, אחרים הכניסו אותה אל כיס החלוק המזעזע של בית-החולים. שקיות רבות היו מלאות בנוזל אדמדם בעוד שאחרות הכילו נוזל צהבהב. כעת אני מבין שניסיתי להכין את עצמי לקראת מה שעתיד לבוא כדי להפיק ממנו את המירב. הייתי במצב דומה בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון, כאשר נהגתי בג’יפ מכוסה בתוך עיירה נצורה. גיליתי שכדי להתגבר על מציאות הרגע, מיקמתי את עצמי 50 מטר מעל הג’יפ, מתבונן בכל האידיוטים בתוך הג’יפ שנהגו בעיירה עויינת, מוקפים באויבים אותם לא יכלו לראות במצב של כמעט חוסר יכולת להתגונן. ושוב, במחלקה האורולוגית, ישבתי באיזושהי נקודה מעל, מתבונן בעצמי, מתגרה בגורלי.

ידעתי שתוך 24 שעות אני עומד להצטרף ל”מועדון”. ואני מבקש להסביר: אחד הפחדים הקשורים בסרטן הערמונית הוא שהסרטן יעזוב את תחום הבלוטה ויתפשט מסביב. במצב כזה המנתח לא יסיר את העמונית וגם לא יחדיר את הקטטר אלא פשוט יתפור את החולה ואז יחלו טיפולי הורמונים ואחרים

|£|obUbH

בניסיון למנוע את התפשטות הסרטן, שיובילו בסופו של דבר למוות בייסורים ובכאבים. באחד הספרים שקראתי, מספר מחבר כיצד גישש בידו מיד כשהתעורר מהניתוח על מנת לוודא שהקטטר נמצא במקומו ועד כמה התרגש לגלות שהצינורית מחוברת לפין שלו. עובדה זו הוכיחה שהסרטן התרכז רק בתוך הערמונית. אני לא חששתי מהתפשטות הסרטן אך כאשר התעוררתי מהניתוח מצאתי את עצמי מושיט יד אל הפין כדי למצוא את הנחמה המרגיעה המאשרת כי הסרטן הורחק מגופי. הקטטר הונח במקומו ושלב חדש בחיי עמד להתחיל.

בלילה הראשון שאחרי הניתוח חלמתי שאני טובע בפיפי. למחרת בבוקר התעוררתי ומצאתי את עצמי שוכב בתוך נוזל דמי. במהלך הלילה השקית השתחררה מהקטטר וכתוצאה מכך אני שכבתי בתוך מי שתן דמיים. זו הייתה ההתפכחות הראשונה שלי מ”המכשיר המנחם” שלי. אך יחד עם זאת יש צד טוב לכל דבר. שתי אחיות מתלמדות צעירות ונאות נשלחו לרחוץ אותי: לא שהייתי מסוגל להעריך את מגען! נהניתי מהתחושה החדשה של הפינוק.

השימוש בשקית הפך עד מהרה לפעולה שנעשית בתת-מודע. לדוגמא, כאשר שכבתי במיטתי, תליתי את השקית על מעקה המיטה וכמובן שהייתי חייב לזכור להצמיד את השקית אל החלוק שלי בכל פעם שירדתי מהמיטה. לא סבלתי מכאבים לאחר הניתוח כך שהייתי מסוגל להלך בחופשיות ביום שלמחרת. ככל שהתמלאה השקית היא הפכה כבדה יותר ומהר מאוד למדתי היכן נמצאות שקיות חדשות, כדי שאמנע מעצמי לסחוב משקל יתר. האחות החליפה את השקיות שלוש פעמים ביום, אך אני עשיתי זאת שש פעמים יומיות, לפחות. התקדמות החולה נבחנה על פי צבע השתן בשקית. כלומר, השחרור מבית החולים היה יכול להיעשות רק כאשר לא הופיע יותר דם בשתן. איזו הקלה חשתי ביום הרביעי כשהתעוררתי בבוקר וראיתי שהשקית בהירה. אך לאחר שהתעמלתי הופיע שוב נוזל אדמדם בשקית ואז הבנתי שהתעמלות איננה באה בחשבון בשלב זה. יותר מכל רציתי ללכת הביתה.

בבוקרו של היום השישי, אחרי ביקור הרופאים, אמר המנתח הראשי שאני יכול להשתחרר הביתה. התקשרתי למירנה וביקשתי ממנה לקנות תיק רגל, שיכיל את הקטטר, ולבוא לקחת אותי. כעת נאלצתי להתמודד עם בעיה חדשה. לא התכוונתי להסתובב ברחובות כאשר שקית הקטטר בידי או מחוברת אל מכנסי. מירנה אספה אותי ואת הקטטר שלי מהכניסה הראשית של בית החולים (אין מגרש חניה קרוב לבית החולים) עם תיק הרגל. כיצד להסתדר? פתרתי את הבעיה על ידי כך שלקחתי מאחת האחיות סיכת ביטחון וחיברתי באמצעותה את השקית אל פנים מכנסי. בבית חיברתי את תיק הרגל.

לשקית הרגל יש רצועות, אותן ניתן לחבר אל הרגל וצינור אותו ניתן לחבר אל האביזר המחובר אל הפין. בתחתית השקית יש ברז ממנו ניתן לרוקן שתן כאשר השקית מתמלאת. האחיות בבית החולים הציעו שאשתמש בשקית רגילה כאשר אני שוכב לנוח.

הקטטר יצר בעיה לא צפויה בפעם הראשונה שמירנה ואני הלכנו לישון יחד. במשך שנים נהגנו להתכרבל האחד בזרועות השנייה במשך כמה דקות לפני שנרדמנו, ומשמעות הדבר היא שהיינו צריכים לפנות האחד כלפי השנייה. השקית הייתה מונחת על הריצפה בצד המיטה שלי וצינורית החיבור הפכה את התזוזה הזו כלפי מירנה מאוד לא נוחה עבורי. בבית החולים לא נתקלתי בבעיה מאחר והשקית נתלתה על המיטה, ומשום כך אפשרה יותר חופש תנועה. היה זה עוד מכשול עליו הייתי צריך להתגבר והיה זה גם שינוי של הרגל.

מהר מאוד התרגלתי לשגרה של החלפת וריקון השקיות. כאשר התכוונתי ללכת לנוח, הלכתי לחדר השינה כשהשקית נגררת על הרצפה מאחורי. בתי ביקרה בהודו וצילמה שם גורו שאבן משתלשלת מאיברו הזקור ואני דמיינתי לעצמי כיצד אני בונה את שרירי לאותה מיומנות. הלכנו למסיבה והתבדרתי מההבעה על פני האנשים ששמעו את רשרוש השקית מתחת למכנסי בכל פעם שהזזתי את רגלי – הם כמובן לא יכלו לדעת מה היה מקור הרשרוש מאחר והשקית הייתה מתחת למכנסי.

לאחר שלושה שבועות של “לבישת” הקטטר הגיע הזמן להסיר אותו. אז נאבקתי עם מחשבות מפחידות על מידת השליטה שתהיה לי בשלפוחית השתן. האם בכלל תהיה לי שליטה? פחדי מחוסר שליטה אחרי הניתוח גרמה לי להחליט שאני חייב להשיג שליטה רבה ככל שאוכל. במשך חודשיים לפני הניתוח התאמנתי בחיזוק השרירים הטבעתיים. אם שחרורי מבית החולים נאמר לי שיהיה עלי להשתמש בחיתולים למבוגרים ביום בו אסיר את הקטטר משום שייתכן זרם שתן קבוע ובלתי נשלט. אך לאחר התקופה הנוחה יחסית שעברתי הייתי בטוח למדי במידת שליטתי ולכן החלטתי לקחת איתי את הפדים הסניטריים הדקים ביותר אל בית החולים ביום הסרת הקטטר. האחות שהסירה ממני את הקטטר הרימה גבה ומלמלה לעצמה משהו בדבר היותי אופטימי כשראתה שאני משתמש בפד. ובכן, אופטימי או לא, לאחר שלושה ימים הצלחתי להשתמש בשני פדים בלבד ביום. יתרה מזאת, לאחר שבוע השתמשתי רק בפד אחד. לאחר שבועיים השתמשתי בתחתונית דקיקה ביום.

אינני יכול לומר שנפרדתי מהקטטר בעצב. כעת אני שישה שבועות אחרי הניתוח: אני שולט בשלפוחית השתן. המשוכה הבאה, אותה עלי לעבור היא: האם אוני יחזור אלי או שאזדקק לויאגרה, או לעזרים אחרים, כדי להשיג אותה?